שיחה על טאי צ'י בין אמיר דרורי לניצן מיכאלי
לפני זמן מה פנה אלי אמיר דרורי ושאל אם נוכל לנהל כמה שיחות על נושאים שונים ולפרסם אותן. אמיר דרורי מנהל את המרכז לאסטרטגיה עסקית ויועץ עסקי למנכ"לים. חוקר, לומד וחי פעילויות ואסטרטגיות עסקיות של חברות ומתרגל טאי צי מזה שנים רבות.



הדיאלוג בין הטאי צ׳י לחיים


אמיר: ניצן, איך בעצם התחלת לעשות טאי צ'י?
ניצן: בסוף שנות השבעים, כשגרתי בהודו, עברתי יום אחד בגשר מעל נחל קטן וראיתי על גדות הנחל מישהו עושה משהו שלא ידעתי מה זה, אבל הייתי מוקסם. התבוננתי בו עד שסיים ואז ניגשתי אליו וביקשתי שילמד אותי. הוא לימד אותי באופן אינטנסיבי מאוד במשך כשנתיים.

זה היה רק פורם (סדרת תנועות) או 'פוש הנדס' (עבודת זוגות)?
שניהם ביחד.... אבל תמיד נמשכתי לעבודת הזוגות של הטאי צ'י. זה מה שהכי עניין אותי. גם כל המורים האחרים שלמדתי מהם התמקדו בעבודת זוגות.

אני מדמה את הטאי צ׳י ובמיוחד את עבודת הזוגות של הטאי צ'י לניהול מערכות יחסים בעבודה, או במשפחה עם בן הזוג והילדים. לכן אפשר להשליך מהטאי צ׳י לחיים. למשל לא להתקשות ולהישאר פתוח, להשתרש – כל מה שאנחנו לומדים בשיעורים. הרבה פעמים אני נעזר בעקרונות האלו בסיטואציות בחיים. אז אם אתה לא מאבד את המרכז שלך, אתה לא מתחתן עם בן זוג שלא מתאים לך, או עובד בעבודה שלא מתאימה לך. ככה אני תופס את היחס בין הטאי צ׳י לחיים.
זה לא כל כך פשוט כמו שזה נשמע. נכון שיש דיאלוג בין הטאי צ׳י לחיים. אבל זה ממש לא אומר שאם מישהו יתרגל טאי צ׳י הוא ידע לחיות טוב יותר. ומצד שני, אפשר לא לדעת כלום על טאי צ׳י ולחיות מעולה. אז אולי זה יהיה מדוייק יותר לומר שהטאי צ׳י משמש כראי לדרך בה אנחנו מתקשרים. לדוגמא ה״פוש הנדס״ עם אנשים יכול להראות לך את התבניות שאתה חוזר עליהן שוב ושוב בחיים. אבל השאלה היא אם תראה את זה או לא.

בדרך כלל אדם לא רואה את עצמו.
בתרגול קל לראות את זה. כי כשאתה מתנגד או מתקשה זה ברור לחלוטין. ואם אתה מספיק נבון כדי לראות את זה, אז אפשר אולי להקיש מזה לחיים. אבל לרוב אנשים לא עושים את הקישורים האלו. ואפילו אם הם עושים, הקישורים הם מנטאליים או קונספטואליים ולא ממשיים.
קרה כבר כמה פעמים שמישהו שלומד אצלי טאי צ׳י נעלם מהשיעורים וחוזר אחרי שנה שנתיים, וכשאני עושה איתו פוש הנדס הוא הרבה יותר רך ממה שהוא היה קודם לכן.
איך זה יכול להיות?
אני אומר לו "התקדמת" והוא עונה, "אני לא עשיתי כלום". אבל הוא כן עשה. הוא עבר כל מיני דברים בחיים ומשהו השתנה אצלו. אולי הוא נפרד מחברה, מצא בת זוג, או מישהו יקר לו מת. אי אפשר להכניס את זה למסגרת נוקשה. זה לא חשבון: אחד פלוס אחד זה שניים. זה לא בדיוק ככה.

לפעמים כשאנשים ששואלים אותי מה זה טאי צ׳י, אני נותן דוגמא של לוחם במלחמת שוורים שמחזיק בד אדום מול השור. השור מתקיף את הבד והבד לא נקרע בגלל שהוא רך. ואני מסביר לאנשים שאם מגיע מולך כוח גדול, לדוגמא רוצים לפטר אותך, או לקוח גדול עזב את העסק. או יש סכסוך בנישואין. אי אפשר להתנגד לכוח הזה בכוח כי זה רק יביא עוד בעיות.
זה דברים שלומדים מניסיון.

זה הרעיון או הדימוי שלי, לא להתנגד לכוח. לעזוב, לשחרר, להיות רך כמו הבד ולא להיפגע.
כשאתה אומר "להיות כמו" זה לא ממש עוזר לאנשים. מבחינה קונספטואלית זה נכון, אבל ברגע האמת, כשקורה משהו, אנשים מגיבים רגשית וחוזרים לתבניות הרגילות שלהם. לכן חשוב להראות את הדברים בזמן אמת ולא לאחר מעשה.
זה מה שאני עושה בשיעורים. אני דוחף מישהו (בעוצמה שהוא יכול לשאת אותה) וכשהוא מגיב בהתקשות או בהתמוטטות (שזו בעצם תגובה רגשית), אני עוצר כדי שהוא יראה את התגובה שלו - ויראה גם עד כמה זה לא יעיל. זהו שיקוף פיזי של מצב רגשי. וזה הזמן להראות לו שאם הוא לא יגיב בהתקשות הוא יישאר יציב. ככה לומדים לאט לאט שיש דרך אחרת.
אבל זו הבעיה של הציוויליזציה שלנו. שהחיים איבדו את הממשות שלהם והפכו לקונספטואליים. "שמע איזה רעיון טוב. רק תהיה רך והכל יתסדר לך בחיים." אבל איך להעביר את הרעיון הזה מהעולם הקונספטואלי/מנטאלי לגוף הממשי? וגם אם אותו אדם יחזור למרכז שלו, לגוף שלו. האם זה ישפיע על נסיבות החיים שלו? אני גם לא בטוח. יכול להיות שכן, יכול להיות שלא.
שוב פעם, זה לא מתמטיקה – מספר הגורמים המעורבים הוא כל כך גדול שאין לאף אחד שליטה על זה. אבל אפשר לתת כיוון.

הכוחות המנוגדים האלו, שנלחמים כל הזמן אחד בשני, הם לא רק ברמת הפרט הם בכל מקום בעולם: מלחמות בין החזק והחלש, העשיר והעני. מהומות ומאבקים בכל מקום וגם שיוויון כוחות, כמו הברקזיט באנגליה, או הרפובליקנים והדמוקרטים בארצות הברית והתוהו ובוהו הפוליטי אצלנו בארץ. אתמול אמרת לי בשיעור "אל תילחם עם הכוח שלי, תרפה לתוכו ותראה שתישאר יציב". ככה נוצרת הרמוניה ושנינו מפסיקים להתאמץ. אז אולי הטאי צ'י מאפשר למצוא איזון בעולם המורכב הזה?
אולי. אבל מה זה טאי צ'י? זו סתם מילה שכל אחד נותן לה פירוש אחר. בעיניי, זו חוקיות בסיסית כמו כוח המשיכה, חוקיות פיזיקלית שעובדת בכל מקום באותה הצורה. והשאלה היא אם אתה מבין איך המערכת הזאת עובדת.

לכן חשוב להפיץ את הרעיונות האלו. שאנשים ייחשפו לחוקיות הזאת ויחיו יותר בהרמוניה.
זה לא עניין של חשיפה, אפשר לחשוף הרבה אנשים לזה והם יגידו שזה שטויות - או שיגידו שזה לא מעניין אותם - או יגידו שזה מעניין אותם, אבל לא ירצו להקדיש לכך זמן. אז צריך למצוא את מי שבאמת רוצה וזה לא עניין של חשיפה.

אבל אם אתה חושף להרבה, אתה מוצא את המעט שרוצים.
אני לא חושב שזה עובד ככה. לדעתי זה הפוך. אם יש לי משהו להציע, אז מי שזה מדבר אליו יימשך לזה. הוא זה שצריך לעשות את הצעד הראשון, לא אני. ברגע שאני חושף אני עושה מאמץ והולך נגד החוקים האלה.

לא ברור לי, נניח עץ יש לו זרעים שהוא מפיץ עם הרוח. ואז גדלים עוד עצים מאותו סוג.
כן, זה קורה בצורה טבעית. העץ לא עושה פרסומות ומשתמש ביח"צנים ומקדמי אתרים.

ועדיין חשוב להגיע לרבים, כדי למשוך את המעוניינים. אני זוכר איך הייתי לפני שהתחלתי, בגיל 40 הייתי הרבה יותר אגרסיבי, קשוח, לוחמני, על כל דבר הייתי נלחם ולא מוותר. ולטאי צ׳י הייתה השפעה טובה עלי, להרפות לשחרר, לוותר, לתת יותר לאחר, להפסיק להתאמץ כל הזמן. זו הסיבה שבחרתי להיות יועץ. כי לפני כן הייתי איש עסקים. ובעסקים צריך להתעמת עם עסקים אחרים, ספקים, עובדים, לקוחות שלא משלמים ולא פועלים בזמן. הייתה לי אינטראקציה פחות טובה עם העולם. ובתור יועץ יש לי חופש. מי שרוצה לשמוע מה שיש לי לומר עובד איתי, ומי שלא, לא. מבחינתי זה ׳סבבה׳ כי אין לי חיכוך עם אף אחד. אז הטאי צ׳י השפיע עלי מהבחינה הזו. וגם כאבי הגב שהיו לי נעלמו – כנראה ממתחים שנעלמו.
 כן, בהחלט אפשר לומר שהטאי צ'י משפר את הבריאות. גם הפיזית וגם הפסיכולוגית. הפיזית, מתפקוד נכון של הגוף. הפסיכולוגית, מניהול מערכות יחסים. אני מנהל בכל שיעור לפחות ארבע-חמש מערכות יחסים קטנות של כמה דקות, ושם אני לומד על עצמי יותר מכל פסיכולוג. אני מתעצבן, מתרגז, רופס, הראש שלי טס למקומות אחרים, מתחמק, אני לא נוכח, אני כן נוכח - יש אין סוף אפשרויות. ועם כל אדם זו אינטראקציה אחרת, ומכיוון שהאינטראקציה היא כל כך צמודה אני לא יכול לברוח וזה ממש בולט.

נכון, כשאתה רך, משוחרר ועומד במרכז, אתה פועל יותר ביעילות והמערכת האנרגטית של הגוף משתפרת. קראתי פעם מחקר שכל ק״ג מיותר במכונית גורם לה לצרוך יותר דלק. ואם היינו מוציאים את הדברים המיותרים מהבגאג' (ארגזים עם ציוד לים וכו') המנוע היה פחות מתאמץ. כל אחד מרגיש כשהמכונית עמוסה באנשים או תא המטען מלא. צריך לתת יותר גז כדי שהיא תזוז. הרעיון הוא להוציא את המתחים המיותרים מהגוף ואז באופן טבעי צורכים פחות אנרגיה והמערכות בגוף עובדות בפחות מאמץ. אני רואה איך אנשים נוהגים עם כתפיים מורמות וידיים מכווצות ואז הגוף כולו במתח. אם רק ישחררו את המרפקים המאמץ יפחת משמעותית.
פעם סיפרתי לעו״ד שלי איך הטאי צ'י השפיע עלי לאורך השנים. אז הוא אמר לי זה לא קשור לטאי צ׳י אלא לזה שהתבגרת.

זו אמירה נבונה. לזה אני מתכוון שזה חלק ממערכת. אני לא יכול לבודד פקטור אחד מתוך המערכת ולומר, זהו זה, זה מה שעשה את זה.

ומה ההשפעה של הטאי צ'י עליך כמורה?
אני רואה איך במשך השנים אני עולה במין ספירלה, חוזר כל הזמן לאותם הדברים ורואה אותם מדויקים, מעודנים ועמוקים יותר. העבודה עם התלמידים מזינה אותי, אני נאלץ להסביר דברים וזה מחדד אותם אצלי. אני בודק אם זה עובד או לא עובד, בוחן את עצמי תוך כדי עבודה, ודברים חדשים מתגלים לי. אתה רואה אותי בשיעור, בתוך השיעור עולים לי דברים שלא שיכולתי לחשוב עליהם לפני כן.

זו יצירתיות.
כן, הדיאלוג עם התלמידים מוציא ממני יצירתיות.

יש דבר כזה שמומחה שמגיע לרמה גבוהה של מומחיות יכול לשבור את הכללים וליצור משהו חדש. לדוגמא פיקסו, בעבר חשבתי שהוא יודע לצייר רק דמויות שבורות, הפוכות, חלקי פנים וגוף. אבל כשהייתי במוזיאון שלו. ראיתי שהוא צייר ציורים מדויקים כמו צילום במצלמה עם הקפדה על כל פרט. רק כשהוא הגיע לדרגה מאוד גבוהה של ציור ריאליסטי ומדויק, הוא יכול היה לקחת את הפנים, לשבור אותם לחלקים ולקבוע כללים חדשים.
כן יש לזה קשר.

אמרת שאתה עולה בספירלה של הלימוד ולפני 20 שנים לא היית כפי שאתה היום.
זו רוח יצירתית, חופש פעולה בראש. אנשים אוהבים לחזור על תבניות וחושבים שהתבנית זה מה שיש. אבל מורה או מאסטר טוב לא עובדים ככה. קח לדוגמה את פלדנקרייז. הוא לא התמחה בשיטת פלדנקרייז. הוא היה סקרן, הוא עבד עם הגוף באופן יצירתי והשיטה התפתחה. ואחר כך כל האנשים – התלמידים - למדו ממנו את 'שיטת פלדנקרייז'.
אני לא רוצה שהתלמידים שלי יעשו את 'שיטת ניצן' אני רוצה שהם יהיו יצירתיים, שתהיה להם את היכולת לקחת משהו ולבדוק אותו, לבחון אותו ולגלות בו משהו חדש, אני לא רוצה להיות כבול על ידי תבנית מסוימת. ככה עושים את זה ואם אני זז ס״מ הצידה זה לא טוב. כי אני רואה את זה בעולם הטאי צ׳י – יש דברים מאוד מקובלים שככה עושים בטאי צ׳י! וכשבודקים את זה לעומק, זה לא בדיוק ככה. אני מאמין שהמאסטרים הגדולים שבנו את הפורומים (התבניות) בדקו את הדברים באותו האופן. אחר כך הם לימדו את התלמידים והתלמידים לימדו את התלמידים שלהם. כל דור מעביר לדור הבא ולבסוף המהות נעלמת ונשארת רק צורה.

היא נעלמת כי הם מעבירים את אותו הדבר.
הם מעבירים את הצורה ולא את המהות. לכל אדם יש ליבה מקורית, ואם הוא בודק משהו לעומק הוא יעשה את מה שהוא עושה עם איזה טוויסט, שינוי. תהיה לו את היכולת הגאונית להוסיף משהו מנקודת המבט שלו.

הטאי צ׳י יעבור דרך הפילטר האישי שלו.
לא בדיוק פילטר. הוא יתבטא בדרך האישית שלו. כמו שלכל כלי מוזיקלי יש צליל ייחודי למרות שהמוזיקה היא אותה המוזיקה. לכן אני מדגיש את זה שוב ושוב. לא להעתיק, אלא לגלות מה נכון דרך הניסיון האישי שלי.

בגלל זה אתה לא מקפיד בפורם (בתבנית) שכולם יעשו בדיוק את אותן תנועות?
לא תראה שני אנשים שעושים טאי צ׳י אותו הדבר אלא אם כן הם רובוטים ביוניים. כמו שלא תראה שני רקדנים שרוקדים בדיוק אותו הדבר. הנקודה היא האם זה מחובר או לא? הגוף שלי הוא לא הגוף שלך. מבחינתי אם אתה נשמע לעקרונות, אתה רך, במרכז, מוציא את התנועה מהשורש מבלי לחרוג מעצמך זה מה שחשוב. אם תעשה את הפורם לפי העקרונות האלה אז זה מצוין. זה לא אמור להיראות כמו שאני עושה.

ראיתי פורומים שונים שאנשים עושים, יש כאלה שמלמדים לדייק בתנועות ויש כאלה שלא.
אני רוצה לדייק בעקרונות! אין לי בעיה עם הדיוק. אבל אני רוצה לדייק בעקרונות ולא צורנית.

יותר קל לחקות צורנית, יותר קשה לגלות את העקרונות. ואת זה לא מלמדים.
זה לא שלא מלמדים מכוונה רעה. יש כאלו שבעצמם לא יודעים את העקרונות ומעבירים רק צורה. ויש כאלו שיודעים את העקרונות, אבל לא יודעים ללמד אותם. הם פשוט לא יכולים לראות מה נכון לתלמיד באותו הרגע, אז קשה להם ללמד. זה שאתה מאסטר של טאי צ׳י לא אומר שאתה יודע ללמד טוב.

נכון, נכון, זה שאתה מהנדס טוב זה לא אומר שאתה יודע ללמד הנדסה.
זה דבר חשוב! ויש כאלה שמתמקדים רק בפן הלחימתי של הטאי צ'י והרצון להתגבר גובר על הרצון לחיבור. הרצון להוכיח שאני יותר חזק מתבטא בחוץ בסופו של דבר באיזושהי דרך - ולא משנה עד כמה אני מדויק. לזה התכוון צ׳אנג מאנג צ׳ינג כשאמר תשקיע בלהפסיד (Invest in loss), להשקיע בלהפסיד ולא בלהצליח.

למה בטאי צ׳י אין קרבות?
יש, יש, ועוד איך יש.

אני לא ראיתי.
זה נראה לרוב כמו מלחמת שוורים. זו עוד דוגמה לבלבול בין קונספציות למציאות. אתה רואה את זה ביוטיוב - סרטונים של טאי צ׳י מול קרטה.

מה זאת אומרת? מה הקשר?
בן אדם מסוים שעושה טאי צ׳י נלחם נגד בין אדם אחר שעושה קרטה. זה לא מעיד על שום דבר חוץ מעל האנשים המסויימים האלו. לא על טאי צ'י ולא על קרטה.

זה לא מעיד על האומנויות שלהם?
כלום, כלום, כלום, אין לזה שום קשר. לא משנה מי ינצח, זה לא יוכיח כלום על האומנויות האלו.

האם יצא לך פעם להתעמת עם מישהו?
כולנו מתעמתים כל הזמן. אתה מתכוון באופן פיזי? עכשיו בפעילות שלי בשטחים אני נקלע פה ושם לעימותים.

סיפרת לי פעם על רוכב אופנוע שרצה לדרוס את הכבשים... ועמדת לו בדרך.
כן, אבל זה מצב אמיתי. קרבות הזירה הם לא מצב אמיתי, אלא אם אלו קרבות ״פרי סטייל״ ללא חוקים - שזה משהו שאני לא מבין. למה לי להילחם עם מישהו? כדי להוכיח שאני יותר חזק? זה לא שפוי! או אולי זו הצגה כדי שאחרים יסתכלו ויהנו? מה כל כך מהנה בלראות אנשים מכים זה את זה? איך שלא יהיה, כל מה שתעשה במסגרת הזו לא יעזור לך ברגע של האמת. ורגע האמת יכול להיות ויכוח עם פקיד הבנק.

מה אתה עושה בוויכוח עם פקיד הבנק?
אני לא יודע, כי זה לא ״בלו פרינט״. באותו הרגע אתה מרגיש את הבן אדם, מקשיב לו. ואני בודק גם את עצמי. אולי אני טועה והוא צודק? עצם השאלה מה לעשות בסיטואציה כזאת, היא חיפוש אחר תבנית במקום להקשיב למה שקורה ולדעת מה נכון. זו שאלה שמחפשת תבנית.

בוא נחזור רגע לאספקט הפיזי של הטאי צ'י. התרגול בטאי צ׳י פותח חסימות, עובד על מרידיאנים, מזיז מפרקים והגוף הופך להיות משומן. לכן התרגול בטאי צ׳י, בשונה מריצה או ספורט מאומץ, לא שוחק את הגוף.
ועדיין אנשים חדשים שיבואו לשיעורים שלנו יעבדו קשה מאוד.

במה הקושי?
אפילו פיזי, הרגליים מתחילות לרעוד. גם כשמגיעים אנשים שהם בודי בילדרס הם מתחילים להזיע והרגליים שלהם רועדות. כשמגיע אחד כזה אני נותן לו לעבוד עם בחורה קטנה. ותוך שניה הוא רועד וקשה לו לעמוד. זה מפתיע אותם כי הם חושבים שהם מאוד חזקים. אבל החוזק הזה הוא לא חיבור, הוא מנותק, צף באוויר.

בחדר כושר כל תרגיל מפעיל שריר אחר.
חדרי כושר הם עונש שאני לא יודע מי המציא אותם. והכי נורא שנערים עושים את זה, כי הגוף שלהם עדיין מתפתח והם חוסמים את ההתפתחות של הגוף בכך שהם מפתחים שרירים מסוימים בנפרד משרירים אחרים.
חשוב להשתמש בגוף כמכלול ולא כחתיכות שכל אחת פועלת בנפרד. זה בא עם התרגול ובעיקר מהעבודה ״בפוש הנדס״. כי אנשים משתמשים בגוף חלקים חלקים. למשל כשמהנדס בונה מכונית הוא בונה אותה כמכלול, הגלגלים לבד לא יעשו הרבה, הגה לבד לא יעשה הרבה. אבל כשאנחנו משתמשים בגוף שלנו, שהוא מכונה מופלאה פי מיליון ממכונית, אנחנו משתמשים בכל חלק בנפרד.

ומה רע בכך, למה זה לא טוב?
כי זה יוצר עומס בחלקים מסוימים וחולשה באחרים.

אבל אני כותב ביד ימין. שמאל לא יכולה לכתוב בצורה זהה. יד ימין היא על העכבר.
גם אני כותב בימין והעכבר שלי בצד שמאל, הכרחתי את יד שמאל ללמוד. בכל פעם שהילדים רוצים לעבוד על המחשב שלי, הם מתעצבנים שהם לא מוצאים את העכבר. ועדיין לכל יד יש תפקיד שונה. יד שמאל קשובה ומקבלת יותר ויד ימין פעילה ויוצאת החוצה. אבל עדיין חשוב לתאם בין הידיים. התיאום בין ימין לשמאל - לא רק בידיים אלא בגוף - היה העבודה העיקרית שאני הייתי צריך לעשות. (וזה שונה אצל כל בן אדם).

תן דוגמא.
צד ימין שלי עבד קשה וחזק וצד שמאל היה עצלן.

ומה השתפר עכשיו?
יצרתי אינטגרציה בין שני הצדדים. אינטגרציה זה לא ששניהם עושים את אותו הדבר אלא שכל אחד ממלא את תפקידו וביחד יוצרים משהו שלם.

אומנויות לחימה קשות, כמו קונג פו, קרטה, הם הרבה יותר פופולריות מאומנויות רכות שקטות.
אני לא אוהב את ההפרדה הזאת. יש אנשים שעושים קונג פו רך ואחרים שעושים טאי צ'י קשה. אבל בגדול, העולם בנוי על זה. מבטיחים ללמד אותך להיות חזק. אתה תלמד שיטה שתגן עליך ותדע להילחם ולהתגבר על אחרים. זה משהו שמושך אנשים. אבל, מבחינתי, טאי צ'י זו לא אמנות הגנה אלא אמנות חיבור. זה ההבדל בין כוח לעצמה.

תסביר...
כוח: אתה לומד שאם אתה לא מצליח להרוס קיר עם פטיש קטן אז אתה משתמש בפטיש 5 ק״ג לשבור את מה שמפריע לך. עוצמה עובדת בכיוון השני. למה לשבור את הקיר אם אפשר להיכנס בדלת? אלה שבאים ללמוד אצלי מרגישים שיש שם משהו שונה, ומבחינתי, הם האנשים הנכונים. מה שאני אעשה יקלט אצלם. כי רק אם התלמיד קשוב ופתוח, אני יכול להעביר לו את הדברים החשובים. זה חומר הגלם הראשוני. ואם למתרגל אין את זה, אז אין מה לעשות.
אבל בוא ניכנס קצת יותר לעומק. הגוף בנוי מרבדים רבדים - פיזי, רגשי, אנרגטי. ובכל אחד מהם אפשר להעמיק והוא נהיה יותר ויותר מעודן ויותר אפשרויות מתגלות. אין סוף למה שאפשר לגלות. אבל אנשים מסתכלים על מה שאני עושה בשיעורים ואומרים שזה לא טאי צ׳י.

זה טאי צ׳י שאתה החלטת לעשות.
כן טאי צ'י, לא טאי צ'י, זה לא כל כך משנה. לכן אני אומר שטאי צ׳י זו סתם מילה.

זו הגדרה לסוג הפעילות הזו. היא לא דומה לצ׳י קונג שהם תרגילים בודדים לגמישות ונשימות, ולא דומה ליוגה שזה מתיחות וגמישות.
עולם היוגה דומה מאוד לעולם הטאי צ׳י, יש בו הרבה סוגים. אבל מה שמייחד את הטאי צ'י מבחינתי זה ה'פוש הנדס' (עבודת הזוגות). ותוך כדי אימון, לאורך השנים, אתה מפתח רגישות למה נכון ומה לא. אם אחרי שנה של תרגול תעשה פוש הנדס עם מישהו מתחיל, אתה תראה עולם שלם של דברים שלא שמת לב אליהם קודם לכן.

נכון, זה מה שקרה אצלי.
כי למדת להרגיש את הבן אדם שאתה נוגע בו. ותוך שהרגישות שלך גדלה, מה שהיה מכני וקשיח, הופך למשהו מורכב ומעודן, ובהדרגה, אתה גם לומד להשתמש ברגישות הזאת. זה התהליך: בהתחלה אתה לא מבין מה רוצים ממך. אחר כך אתה לומד לאט לאט להיפתח, לחוש את הגוף שלך ושל האדם שמולך. אבל בשלב הזה אתה עדיין לא יודע מה לעשות עם זה. והשלב הבא הוא פעולה טבעית - פעולה שפשוט קורית מעצמה. יש כאלה שקולטים את זה תוך זמן קצר.

חשבת פעם לטפל דרך הטאי צ'י?
בעקיפין אני מטפל בכל מי שאני עובד איתו. אבל יותר מעניין אותי לחקור את היכולות והתפקוד של הגוף. הרבה פעמים שואלים אותי למה אני לא מטפל. מושך אותי יותר לגלות את אפשרויות החיבור הפיזיות אנרגטיות באינטראקציה בין אנשים.
על האינטראקציה האנרגטית יש תמיד ויכוחים בעולם הטאי צ'י.

למה אתה מתכוון.
אתה רואה מורים שמזיזים קצת את הגוף או היד ומעיפים את התלמידים שלהם.

ראיתי פעם ציור של מסלולי אנרגיה בגוף, מעין צ׳י שיכול להתפרץ.
אני לא מדבר על זה, אלא על מורים שנוגעים במישהו ומזיזים אותו בקלילות, או אפילו מזיזים אותו בלי לגעת בו בכלל. ויש ויכוחים אם התלמידים משתפים פעולה או לא.

יצא לך פעם לראות כזה דבר?
כמובן המורה שלי באנגליה.

והוא העיף אותך?
הרבה פעמים!

שיתפת איתו פעולה?
פה זו נקודה מעניינת... אתה עובד ברובד מסוים - לא ברובד העליון החיצוני, אלא פנימי יותר. וברובד הזה, אם אתה רוצה ללמוד אותו, אתה מוכרח לנוע לפי החוקים שלו – אחרת לא תצליח ללמוד אותו. אתה מבין למה אני מתכוון?

לא.
בו ניקח לדוגמה אינטראקציה פיזית פשוטה. אני דוחף אותך ואתה מתנגד או מחזיק מעמד. אז אני עוזר לך למצוא את השורש, אומר לך לשחרר את האגן, לשים את הרגל כאן וכו'. אני דוחף שוב והפעם אתה יותר יציב, אבל אתה עדיין קשיח. אני עוזר לך לשחרר קצת יותר, ושוב לוחץ עליך ובהדרגה אתה משתחרר ומרגיש נינוח ויציב יותר.
אבל אתה יכול גם לא להקשיב. להישאר קשיח ולומר "למה לי לשתף איתך פעולה?" אז בסדר, תישאר איך שאתה רוצה, אבל בשביל מה באת הנה?
כי מה אנו עושים? אנו רוצים להעמיק לתוך הגוף. לברר איך המכונה הזאת עובדת ביעילות. וזה בדיוק אותו הדבר ברובד האנרגטי. אני לא יכול לדעת ולהבין את זה כל עוד אני לא חווה את זה. וכדי לחוות את זה אני מוכרח להיפתח, להיענות. כמו באהבה. והדבר המפתיע הוא שמרגע שאני חווה את זה אני לא יכול לחזור אחורה ולהפסיק להיענות, כי זה ירגיש כאילו אני מקפיא את עצמי.
אז זה שיתוף פעולה או לא שיתוף פעולה?
ככה המורה שלי היה מזיז אותי בלי לגעת בי.

אתה זזת רק מהכוונה שלו.
כן, במצב של חיבור אנרגטי זה פשוט קורה.

לא ניסית פעם להתנגד ולומר אני לא זז? אני מתנגד?
כמובן שניסיתי להתנגד, כי אני אוהב לבדוק דברים. אבל זה עושה לך משהו לא טוב, כי ברובד האנרגטי העמוק קורה לך משהו, וברובד הפיזי החיצוני אתה מתנגד. אז זה מפצל אותך לשניים. עושה לך מין פנצ׳ר.

האנרגיה שהוא שולח נתקעת בך.
זה כמו שמקפיצים כדור. אם יש לו פנצ'ר הוא לא יקפוץ.
אז מה שאני עושה זה לכוונן את התלמיד לתוך הרובד האנרגטי ושם תהיה לנו אינטראקציה.
יש על זה אינספור ויכוחים בעולם הטאי צ'י. אנשים אומרים שזו הצגה ושהתלמידים משתפים פעולה - שזה נכון ולא נכון. זה נכון, כי הם יכולים להתנגד. זה לא נכון, כי האינטראקציה היא ברובד אחר. זה כמו שאני אנסה לתקן מחשב עם פטיש ואיזמל. זה לא יעבוד. צריך לתקן מחשב עם כלים שמתאימים לתיקון מחשב ולא עם כלים שמתקנים שולחן.
אז אם אני רוצה להעמיק לרבדים האלה, אני צריך להתכוונן לתדר שמתאים לעבודה כזאת. אתה כמובן יכול לומר שזה קביל רק לרבדים האלה ואי אפשר להשתמש בזה באינטראקציה הפיזית. אבל זה לא נכון. כי ברגע שאני מתחיל להיות רגיש לאנרגיה, אני מתחיל 'לקרוא' את האדם שמולי. לראות דברים שהוא עצמו לא מודע להם.

מין סוג של מפה או MRI.
למשל אני נוגע בו ומרגיש שהוא מתקשה לפני שהוא יודע שהוא מתקשה. ואז אני יכול לתת להתנגדות שלו מקום. לתת לו ללכת לאן שהוא רוצה.
אני נע לקראתך, אני מרגיש שאתה מתקשה עוד לפני שאני נוגע בך. וההתקשות הזו שיוצאת לקראתי, מוציאה אותך מהמרכז שלך. אז אני הופך כיוון, נותן מקום להתנגדות שלך, וכמובן שאתה מאבד את שיווי המשקל, כי כבר יצאת מעצמך. מה שנקרא בטאי צ'י קלסיקס "Attract to emptiness".
זוהי אינטראקציה אנרגטית. כשחללית נכנסת לכדור הארץ. היא עוברת דרך האטמוספירה עד שהיא נוגעת באדמה. אבל זה שלא רואים את האטמוספירה לא אומר שהיא לא שם. אז אני רוצה ללמוד להיות רגיש לאטמוספירה של האדם שמולי. פשוט לחוש אותה.

אתה מרגיש אותו בלי לגעת בו?
כמובן, כל מטפל טוב מרגיש בלי לגעת.
אבל יש גם מצבים של 'כאילו'. לפעמים, כשמתחילים לעבוד באופן אנרגטי, אנשים מכניסים את זה כתבנית לראש ומתחילים לעשות הצגות. אבל אם אתה קשוב ורגיש, אין מצב שלא תרגיש שזו הצגה -שהפעולה עוברת דרך הראש והראש נותן פקודה לגוף. כי יש דיליי (השהייה) בין האינטראקציה לתגובה. וזה ברור לחלוטין.

אני לא חוויתי את זה אבל זה ברור לי.
אם אתה קשוב מספיק אתה תרגיש את הזיוף הזה בבירור. כי הצגה בנויה על ,preconception  על תבנית שהיתה קודם בראש, ולא על האמת - על מה שקורה כרגע.

זה ברור מאוד, אבל לא ברור לי איך מגיעים לרגישות הזו. הרבה שנים להתאמן, לחקור, להקשיב?
לא ממש - כי אתה מניח כרגע הנחה שאתה לא שם, ואני אתן לך דוגמא: אתה חוזר הביתה עכשיו, מסתכל על הפנים של אשתך ושואל, "אוי מה קרה?" איך אתה מרגיש שקרה משהו? או שאתה מצלצל לאשתך ושומע לפי ה"הלו" שקרה משהו.

לפי הפנים, הקול, תנוחת הגוף. לאורך השנים אספתי תבניות של צלילים.
זה עדיין חיצוני. אתה מרגיש אנרגטית. לומר "תבניות של צלילים" זו רציונליזציה. כשאתה נמצא עם אותו בן אדם הרבה זמן אתה מרגיש אותו, כמו שאפשר להרגיש אם מי שאתה מדבר איתו מתקשח, כועס או נעלב, פשוט מרגישים את זה.
וגם אם יש למישהו מצב רוח טוב אנחנו מרגישים את זה מיד, נכון? אנחנו לא צריכים להיות גאונים גדולים. כל אחד מאיתנו עם טיפה כוונון והקשבה יוכל להרגיש.
אבל למה איבדנו את היכולת הזאת?

כי לא אכפת לנו מהשני, אנחנו עסוקים בעצמנו.
אנחנו עסוקים בעצמנו כל הזמן. מסתובבים סביב עצמנו. חושבים על מיליון דברים ולא שמים לב למה שקורה מסביבנו.
זה מה שאנחנו לומדים בטאי צ׳י - הקשבה - וככל שאני לומד יותר להקשיב אני פחות עסוק בעצמי.

זאת תובנה חשובה מאוד.
שאלת קודם כמה שנים יקח להגיע לרגישות הזו? זה לא עניין של זמן. כי כבר עכשיו יש לכל אחד מאיתנו את היכולת הזו. אבל היא לא יכולה להתגלות כל עוד אתה עסוק בעצמך. למעשה זו יכולת טבעית. אבל אנחנו מעדיפים לחפש דברים על טבעיים ולהתפעל מהם. זה פשוט מדי בשבילנו.

אומרים שהאדם הקדמון לא תקשר מילולית אלא תחושתית.
האדם הקדמון חי ב'תקופה העוברית' של האנושות - לפני שהוא נהיה selfconscious והתחיל להסתכל על עצמו מבחוץ. הרבה פעמים כשאני מתקן למישהו את התנוחה כדי לחבר אותו לאדמה, הוא מסתכל למטה לראות מה אני עושה. ובעצם הפעולה הזאת הוא מנתק את עצמו שוב מהאדמה. ואני אומר: "תרגיש מבפנים, אל תסתכל מבחוץ." (הצורך 'להסתכל מבחוץ' הגיע היום לכזה אקסטרים שכבר אי אפשר ליהנות מחומוס בלי להצטלם עם הצלחת ולשלוח באינסטגרם.)
בשחר האנושות התקשורת הייתה שונה לגמרי, היא הייתה יותר נפשית/אנרגטית ופחות מנטאלית/מילולית. ובתקשורת אנרגטית אי אפשר לרמות, כי זה ברור לחלוטין אם אני כופה את הרעיונות שלי על המציאות.
כמה זמן לוקח לילד קטן ללמוד לשקר? אתה יודע שלשקר זו יכולת נרכשת, היא לא טבעית. ומה זה שקר? פיצול. אנחנו מציגים סוג של פרונט שהוא לא אנחנו - וזו כבר התקשחות.
זה מעניין כל כך, ממש מדהים. עולמות שלמים שנמצאים לנו כאן מתחת לאף ואנחנו לא שמים לב אליהם. לכן מעניין אותי לחקור להרגיש, להקשיב. כל בן אדם הוא מעין חידה - אין אף אחד אחר כמוהו.

אז אתה מכיר את התלמידים דרך הגוף?
לגמרי. כמו שיש טביעת אצבע ככה יש טביעת גוף. נגיד תלמיד שלמד לפני הרבה שנים מופיע פתאום. אולי אני לא אזכור את השם שלו ואיך הוא נראה, אבל ברגע שאגע בו, מיד אני אזכור את הטביעה האנרגטית שלו. ואת המגע המסוים הזה אי אפשר להגדיר. אי אפשר לומר שהוא נוגע חזק או חלש, אבל כשמרגישים אותו, נזכרים.

אז אתה זוכר את הדרך שהתלמידים שלך עשו?
כן, בטח שזוכר. אני תמיד אומר שצריך לצלם אותם בהתחלה ואחר כך אחרי שנה שנתיים.

אתה מצלם ברגש בראש?
כן, זה רשום לי ב ״דיסק״ וזה אף פעם לא נמחק.

מעניין מאוד.
זה מרתק אותי, הרבה יותר מרתק מלהילחם במישהו כדי להוכיח שאני יותר חזק ממנו.

האם אתה יכול ללמד אחרים הקשבה והבנה כזו של האחר.
זה מה שאנחנו עושים בשיעורים. מעמיקים לתוך הגוף.

למה אתה מתכוון ב"להעמיק לתוך הגוף"?
הגוף הוא העוגן שלנו במציאות. אנחנו יוצאים מעצמנו כשאנחנו מגיבים ברגשיות. פועלים לפי הרעיונות שלנו על איך דברים אמורים להיות - במקום להיות עם מה שיש. בכל פעם שאנחנו עסוקים במה שלא עכשיו אנחנו מחוץ לגוף. כשאני מרים את היד, אני יכול להרים אותה רק עכשיו ברגע זה. אני לא יכול להרים אותה אחר כך ואני לא יכול להרים אותה לפני כן.
תסתכל, הופ – אני מרים עכשיו.
אם אני פועל לפי תבנית מנטאלית או רגשית אני לא כאן - ואפשר לראות את זה אם אתה קשוב מספיק. אז אני רוצה להחזיר את התלמידים מהבועה המנטאלית או הרגשית שלהם לגוף. זו הסיבה שהגוף שלנו מתקשה. כי יצאנו ממנו. אז אני מסלק את הקליפות שהצטברו כדי שהתלמיד ייגע - אפילו לרגע - בליבה או במרכז שלו, ושם יש אינסוף אפשרויות.

מרתק! זה תחום ממש מעניין, כתבת על זה פעם? הסברת את זה?
איך אפשר להסביר חוויה ישירה? אפשר רק לחוות וזהו. הסברים הם תמיד עקיפים, הם תמיד על משהו ולא הדבר עצמו.






לשיחה על זוגיות עם אמיר דרורי

לשיחה על עסקים עם אמיר דרורי

לשיחה על גידול ילדים עם אמיר דרורי