כשהלכנו על ארבע

כשהלכנו על ארבע, היינו במעגל סגור עם האדמה. כשהתרוממנו, המעגל התרחב ויכולנו לכלול (ואפילו לתקשר ולאהוב) מישהו או משהו אחר במעגל שלנו. אבל המצב האידיאלי הזה לא נמשך זמן רב. התחלנו להתקשות, המעגל הסגור נפרץ, ותוך זמן קצר איבדנו את הקשר לאדמה. שברנו את החיבור בין החלק התחתון לחלק העליון של הגוף והתקשורת שלנו הפכה לכוחנית. הגוף/נפש נכנס למצב פתולוגי (פאתוס: סבל ביוונית).

שיטות הטיפול הקיימות היום אינן לוקחות את ממד התקשורת בחשבון. הן מטפלות בגוף (ובמקרה הטוב גם בנפש), אבל לא מתייחסות ליכולת ולפוטנציאל שלו לתקשר. יש מטפל ויש מטופל, והעמדות האלו קשיחות – נשמרות בקפידה. אפילו שיטות חכמות כמו רולפינג ופלדנקרייז מתייחסות רק לגוף/נפש המטופל ולדיאלוג בינו לבין האדמה בהתאם לכוח הכבידה – אבל לא ליכולת התקשורת שלו.

אמנויות הקרב, לעומת זאת, משתמשות במרכז, בשורש, ולפעמים ברגישות (כמו טאי צ'י למשל), כדי להתגבר על היריב. אם אני רגיש למבנה של היריב, אני חש מייד את נקודות התורפה שלו ומנצל אותן נגדו.

אבל לאחר שנים ארוכות של תרגול, עלתה בי השאלה בשביל מה? למה שלא אשתמש ברגישות שלי כדי לחבר את זה שממולי ולא כדי למוטט אותו. כך התפתחה לאט לאט תורה שמחברת בין העולמות.

ברוב שיטות הטיפול האלטרנטיביות המצב הוא קבוע: המטופל שוכב על המיטה (או הרצפה) ומקבל טיפול. המטפל, לאחר שאבחן את המטופל, עובד על גופו של המטופל כשהוא משתמש בעוגן הגוף שלו מצד אחד, ובמיטה כבסיס יציב מצד שני. אילו המיטה הייתה על גלגלים, הטיפול, כמובן, היה בלתי אפשרי כי הלחץ היה מזיז את המיטה יחד עם המטופל.

במקרה שלנו (כשהמטפל/מטופל עומדים זה מול זה) המיטה היא כפות הרגליים של המטופל, ולכן הוא בעמדה שווה למטפל. כלומר, הדיכוטומיה מתבטלת ואין יותר הבדל בינינו, רק שני אנשים בתקשורת. רק שאם המבנה של 'המטופל' שבור, והוא מאבד את השורש (כמו מיטה על גלגלים), אז המטפל עוזר לו לגלות את השורש ומחבר את המבנה שלו ליחידה אחת. כך יש שוב אפשרות לתקשורת מאוזנת.
שיחות על טאי צ'י