השערותיו של האדם בנוגע למוצאו מתחלקות לשתי קטגוריות ידועות – התיאוריה האבולוציונית של המדע, והתיאורים הדתיים והמיתיים מרחבי העולם.
   
תיאוריית האבולוציה, על פי דרווין ותלמידיו, מתארת את שלבי התפתחותו של האדם החל מהמיקרו-אורגניזם הראשון, אבל אינה מספקת כל הסבר לכוחותיו היצירתיים והאמנותיים שאין דומה להם. על פי התיאוריה הוא אינו אלא סוג משופר של קוף. מאידך, התורה ומסורות דתיות אחרות מספרות על בריאה אלוהית או מיסטית שבה הופיע האדם בבת אחת בדמותו הגשמית המלאה, בעל מעוף יצירתי כפי שאנו מכירים אותו כיום. לא ניתן לגשר בין שתי הגישות – אלא אם נגלה את האמת שעומדת מאחוריהן. רק אז, יתגלו התיאורים הדתיים והמיסטיים כניסיונות לתאר את ראשיתו הרגשית/יצירתית המדהימה של האדם – היסוד החסר בתיאוריה המדעית.
   
מכיוון שהסיפורים הדתיים קדמו לרציונליזם המדעי באלפים רבים של שנים, לא היה ביכולתם להימנע מלהציג נקודת מבט רגשית יותר. אבל מאז אותם זמנים, התפתח האדם בהדרגה מישות רגשית לישות רציונלית. המפתיע הוא שבימינו, יותר ממאה שנים של מחקר מדעי לאחר דרווין, ממשיך הממסד הדתי להתעלם מהדרישה להסבר אמין והגיוני של התפיסה הדתית, לאור תיאוריית האבולוציה. התעלמות זו, המעידה על חוסר יכולתו של הממסד הדתי להבין את האמת בהנחות היסוד שלו עצמו, גרמה בוודאי יותר מכל דבר אחר לדעיכת השפעתה ואמינותה של הדת במערב. לאדם המודרני הרציונלי, התלוי במציאות חומרית כדי להרוויח את לחמו ואת המכונית שלו, אין יותר צורך בהסברים אמוציונליים על מקור הדברים. הוא לא יסכים שיספרו לו שהגוף האנושי, לחם, או מכוניות, יופיעו לפתע יש מאין. ומדוע שיסכים? טענות כאלה, בעולם רציונלי כשלנו, הן בפירוש מגוחכות. ועדיין, אנשים נבונים ורציניים רבים ממשיכים לדבוק ברעיון הבריאה הדתי. פירוש הדבר הוא שחוסר הבנה מסיבי אירע איפשהו לאורך הדרך.
   
סביר היה לחשוב ששני הצדדים שמינו עצמם לברי סמכא בעניינים שכאלו, כמו מוצא האדם, ישתדלו בכל מאודם לרדת לשורש העניין, לברר את המחלוקת שנתגלעה ביניהם, במקום לדבוק בהנחות הבלעדיות שלהם; למגינת לבם של אלה שפשוט מעוניינים באמת. הדת טוענת את טענותיה מתוך עמדה המסתמכת על אמונה. המדע מגיב מתוך עמדה המתבססת על עובדות. עם קצת פחות דגש על תפיסת עמדות, ניתן להיעזר בעובדות כדי להסביר את האמונה, ולהיעזר באמונה כדי להתחקות אחר מקור העובדות עד לסיבה הראשונית.
   
שני הפכים רעיוניים חשובים אלה – תיאוריית האבולוציה ותיאוריית הבריאה – מייצגים למעשה את שני ההיבטים של האדם, את טבעו הכפול והמבלבל: הגשמי-חושי מול החיוני-יצירתי. אין ספק שהאדם הוא חיה; ועדיין, הוא יצירתי באופן ייחודי. כיצד הפכה חיה זו ליצירתית ועצמאית, בעלת יכולת חשיבה לוגית ותהודה רגשית? ובאילו נסיבות? אם נבחן את הדברים מנקודת מבט כזו, נגלה שהן תיאוריית האבולוציה והן כתבי הקודש אינם שלמים זה בלעדי זה. ועדיין, להאמין באחד מהניגודים הנצחיים האלה פירושו להכחיש את קיומו של האחר. אך מכיוון שלא ניתן לטעון בהיגיון כנגד האבולוציה בכל בנוגע להתפתחות גוף החיה של האדם, תיאוריית האבולוציה נתפסת כמעט בידי העולם כולו כאמת המתארת את מוצא האדם – על אף שהיא מתמקדת רק בחציו של האדם, שכל מדען, כל בן אנוש, חווה כעצמו. בימינו, בהיעדרה של טענה מתקבלת על הדעת ולאו דווקא מתוך שכנוע פנימי עמוק בנוגע למוצאו מן הקוף, נאלץ האדם המודרני-רציונלי להיפרד מהמיתולוגיות ומכתבי הקודש המרתקים (סיפורים על בני אלמוות, כוחות על, חזיונות וכדומה) כמו מחלומות ילדות זכורים לטוב אך בלתי אפשריים.
   
הרציונליזם והמדע – האינטלקטואליות המטריאליסטית – הביסו את תחושותיו וכיסופיו העמוקים של האדם, על בסיס עובדתי, ובצדק. אבל הבעיה בתיאוריה – תיאוריית דרווין, התיאוריה הדתית, או כל תיאוריה אחרת – שעדיין היא עובדה בלתי מוגמרת. כלומר, היא עוד לא עיקרון; לא ניתן להמחיש אותה מיד, כמו את כוח המשיכה למשל. שכן מכל כיוון שבוחנים אותה התוצאה תמיד חלקית. תיאוריית מוצא האדם מן החיה שוללת את צדו החיוני-יצירתי, ותיאוריית כתבי הקודש שוללת את הצד הרציונלי. והאדם נותר כפי שהוא היום; נאלץ להסכים עם העובדות אבל לא מאמין באמונה שלמה באמיתותן.
   
אבולוציוניסטים וחוקרי טבע כמו דרווין ורבים אחרים בזמננו, תרמו רבות להבנתנו והערכתנו את הטבע כמערכת מושלמת של תנועה מתמדת. אבל מה בנוגע למדען עצמו? לא לאורגניזם שלו – אלא לתבונה שלו, לניצוץ היצירתי הגאוני שבאמצעותו הוא תופס את המערכת הטבעית. מה היה קורה אילו היה בוחן וממיין את אותה מערכת תבונית ייחודית שלו עצמו, באותה סבלנות ומסירות שבה הוא בוחן את העולם הטבעי הצורני שמסביבו?
   
בציינו נקודה מסוימת בזמן, לפני עשרות אלפי שנים, שבה פרץ האדם המודרני יצירתי (הומו סאפיינס) מתוך השושלת החייתית של גוף ואינסטינקט, מכיר המדע הכרה שבשתיקה בהתרחשות של אירוע ייחודי ויוצא דופן בזמן. הוא מודה שבמקום כלשהו, בזמן כלשהו, במהלך אינספור עידני התפתחות ה'הומו' (הסדר הביולוגי של הפרימטים הכולל קופים וקופי אדם), זכה האדם ב'סאפיינס' שלו (ביכולת הבחנה וידיעה), בתוספת אנושית חסרת תקדים לטבעו החייתי; ואותו 'סאפיינס' אינו אלא חציו האחר – החוליה החסרה בתיאוריה המדעית המבריקה מכל הבחינות, פרט לכך.