אמיר: מה אתה יכול לומר על ביזנס?

ניצן: לא הרבה, אבל אולי אני יכול לומר משהו על ההתנהלות האנושית בתוך המדיום הזה של ביזנס.

למה אתה מתכוון?

איך דברים מתנהלים – על זה חשוב יותר לדבר. יש את ההתנהלות האנושית הטבעית שזה כולל, אני מגדל עגבניות, אני מוכר עגבניות או נעליים וכו', ויש את המערכת המסובכת כל כך שהתפתחה כאן ומשפיעה על מצבו של העולם. על זה יש לי אולי משהו לומר – על הקונספציה שאני צריך תמיד לגדול, להשיג עוד ועוד.

למה זה קשור לביזנס?

זה קשור מאוד לביזנס כי בביזנס, כפי שהוא היום, אתה רוצה כל הזמן לגדול, להתפתח.

אבל מה רע ברצון לגדול ולהתפתח? אין תחום שאין בו רצון לגדול, לצבור ניסיון וותק...

השאלה היא איך?

לדעתי השאלה איך לגדול קשורה לתרבות.

זה לא כל כך קשור לתרבות אלא לבן אדם, יש גדילה טבעית ויש גדילה מלאכותית.

תן לי דוגמא למלאכותית? מה זו גדילה טבעית ומה זו מלאכותית?

אם אני נינוח בנקודת המוצא שלי, כלומר אני שמח בחלקי, אז  הגדילה היא טבעית. אני נהנה ממה שאני עושה ודברים מתפתחים באופן טבעי. דבר מוביל לדבר ודברים מתגלגלים. גדילה מלאכותית היא מנקודת מוצא של חסר: אין לי מספיק ולכן אני צריך להשיג עוד. ואני אעשה את כל מה שאני יכול כדי להשיג את מה שאני רוצה. לרוב זה כסף, אבל לא תמיד זה כסף.

יוקרה, הערכה, כוח.

אני אעשה את כל מה שאני יכול לעשות כדי להשיג, כי אני מאמין שזה ימלא את הריקנות שלי. אבל הריקנות הזאת לא תתמלא לעולם. אפילו אנשי העסקים הגדולים, המיליונרים או המיליארדרים ששולטים בעולם, הם עדיין מבחינתי סוג של קבצנים - כי כל הזמן חסר להם. הם כל הזמן בחסר. איך אני יודע את זה? כי הם כל הזמן רוצים עוד. התפתחות טבעית, לעומת זאת, קורית כשאתה מרוצה ממה שיש, ומשם דברים מתרחשים בקצב שלהם – לפעמים לאט ולפעמים מהר.

נניח שאתה אומן, יש לי כמה חברים ציירים שהם אף פעם לא מרוצים. אז הם מציירים עוד ועוד. או מוזיקאי לא מרוצה גם הוא רוצה עוד. הוא אוהב את הנגינה אבל גם הוא נמצא במחסור תמידי.

אם אתה לוקח את האומנות כאנלוגיה, אז מה שנקרא היום אומנות מבוסס בעיקר על חסר. האומן מחצין את הייסורים שלו, מוציא את החסר שלו החוצה. באומנות - בעיקר אומנות עתיקה – האמנים הם אנשים שיש להם מה לתת ולא מה לקחת. הם מתפרנסים מהמלאות שלהם ולא מהחוסר שלהם.

אבל הדרייב נוצר מחוסר, אם הם מלאים הם לא יעשו כלום.

להיפך, דווקא במקרה כזה היצירתיות שופעת. כמו ילד שהוא יצירתי מטבעו. אבל אם אתה מפיל עליו כל הזמן משחקים אתה חונק את היצירתיות שלו וממכר אותו לגירויים. הוא לא צריך שיתנו לו עוד ועוד מכוניות על שלט ומשחקי מחשב מתוחכמים. אני רואה את הילדים הבדואים בבקעה אין להם כלום. אין להם משחקים, הם אוספים עלים וקולעים אותם, הם שורקים עם העלים, הם מנסים לתפוס עם שברי זכוכית את השמש כדי להדליק אש, הם כל הזמן עסוקים במשהו. מבחינתי זו יצירתיות, החיים שלהם מלאים הרבה יותר מחיים של ילד שהחדר שלו מפוצץ במשחקים.

אז מה עדיף להיות במחסור ולשחק ביצירתיות באבנים, או לשחק במחשבים מתוחכמים. מה עם מישהו שגר בסביון ויש לו את כל הכסף בעולם?

אני לא הייתי אומר לחיות במחסור. אלא לחיות בפשטות. כמות הגירויים שמפילים על ילדים היא כל כך מוטרפת שזה חונק להם את היצירתיות. הילדים מפתחים מהר מאוד תלות בגירויים חיצוניים ולא מוציאים שום דבר מעצמם. למה השוק גדוש כל כך במשחקים? כי אנשים שרוצים להרוויח כסף שואלים את עצמם מה אני אמציא כדי להקדים את המתחרים שלי. הם עסוקים בלהמציא ולהכניס לשוק מיליון דברים שהם חסרי ערך לחלוטין.

מה זה ערך?

ערך זה הבן אדם, האנושיות שלו.

נגיד ילד שגר בבית מסודר ויש לו הכול. הוא מחפש חוויות ומוצא אותן במשחקים חדשים, עד שהוא משתעמם ומחפש חוויה במשחק משוכלל יותר.

זו בדיוק המלכודת שהחברה מכניסה אותנו לתוכה.

גם הילד רוצה להיות חלק מהחברה והוא רואה שהחברים שלו משחקים במשחק החדש והוא רוצה להיות חלק מהם...

זו בדיוק המלכודת שהחברה שמה לילד.

חברות המשחקים מרוויחות פי 10 מכל הסרטים של הוליווד. זה שוק אדיר. הם מייצרות משחקים כדי לגרות את הילדים, כדי שההורים יוציאו כסף מהכיס והחברות יתעשרו.

ועוד פקטור חשוב, מעבר לכסף, זה שליטה על אנשים. ככל שאתה מגיע לילד יותר מוקדם אתה שולט עליו יותר. אתה מפתח בו תלות והוא מפסיק לחשוב בשביל עצמו. אז זה שני הדברים, כסף ושליטה.

אז קודם שליטה ואחר כך כסף – אלו שתי טבעות הקשורות בשרשרת. אבל בוא נסתכל על זה מהצד השני: ילד רוצה להיות חלק מהחברה, ובאופן טבעי אנו רוצים כל הזמן דברים חדשים. אנשים מתלהבים מדברים חדשים כל הזמן, אחרת היינו נשארים עם אבני הצור להדליק אש.

שוב פעם זה תלוי, תינוק צריך חלב אם, אתה יכול להרגיל אותו למיץ ממותק, אבל השאלה אם זה נכון? כי הוא יתמכר לזה.

אבקות חלב, מטרנה וסימילק נועדו לשרת נשים, כאלה שלא יכולות להניק או רוצות לעבוד ולצאת מהבית. וחברות החלב נתנו לכך פתרון.

הפתרון הזה גורר אחריו בעיות כל הזמן. החברות רוצות לדחוף את המוצרים שלהן, אז הן מנסות שפחות נשים יניקו כדי שיותר יצרכו את המוצרים שלהן. השאלה לאן זה מוביל ואיפה יש בזה ערך? אם אתה רוצה שהילד יישאר מחובר לעצמו (שזהו מצבו הטבעי), למה האמא צריכה לשים אותו במעון בגיל 3 חודשים כדי לצאת לעבודה ולממש את עצמה? היא משליכה את החוסר שלה על הילד. בקיצור כל המערכת מכוונת לפרוט לך על מיתרי החוסר כדי שגם הילדים שלך יהיו בחוסר.

הרבה אנשים מרגישים שחסר להם כסף, אפילו אם הם עשירים, כמו הטייקונים שרוצים עוד ועוד. אבל אולי החוסר נובע מהטייקונים שרוצים מיליארדים והם מורידים את החוסר הזה לאורך כל השרשרת עד התינוק שנולד. ואולי זה הפוך? הרצון של הילד לעוד עולה למעלה. יש 2 כיוונים בשרשרת הזו. כי כולם רוצים עוד.

לא משנה, הנקודה היא שכולם מכורים לעוד ועוד. החברה המערבית משתמשת בטרוף במשאבים של העולם בשעה שהחצי השני של העולם, שלא נדבר על החיות והטבע, נמקים, זאת התוצאה של תרבות חסר. ובאיזשהו טוויסט, (כי החברה לוקחת כל רעיון והופכת אותו למסחרי) כל דבר שהיה פעם אוטנטי הופך ל"בון טון" של היום. כך אומץ רעיון השפע בידי העולם כולו. כולם מוכרים לך היום שפע. זה ז'רגון של העידן החדש - תודעת שפע. אתה רוצה להגשים חלומות כל הזמן. אבל הבעיה היא שהעולם נהרס מרוב הגשמת חלומות. "Dare to dream" זו הפרסומת לאירווויזיון (2019) שרואים עכשיו בכל מקום. אבל במילים אחרות זה "תעשה מה בראש שלך, ולא משנה התוצאות".
תחת המילה שפע מתחבא חוסר מאוד רציני, שם מאחור.

היין והיאנג – המחסור והשפע. צריך למצוא את האיזון. כיום היאנג, שהוא השפע, עולה על הערכים שהם היין.

שפע זה רק מילה, אבל מאחוריה מסתתר חסר. זה משהו שמתחזה למשהו אחר.

אני רואה פה 2 גורמים, אתה אומר שהחסר גובר על השפע. החסר מאפיל על השפע?

שפע, מבחינתי, זה שאני שמח בחלקי אני מרוצה ממה שיש לי עכשיו. אם אתה מסתכל בעיתון על תמונות של מיליארדרים, אתה רואה מייד שהם לא שמחים בחלקם. אתה יכול לראות את זה בפנים שלהם, בתמונות. אתה רואה אדם שהוא כל כך הרבה שנים בחסר שהוא איבד את היכולת לגעת או להינגע. הוא תמיד באיזושהי תככנות במשיכת חוטים, הבן אדם עצמו כבר לא שם. זו רוח רפאים שמתפקדת במקומו.

לאן זה יקח את כל העולם?

זה הרס עד שיקום דור חדש שיאמר נמאס לנו מזה.

מה שמאיץ את התהליך הזה הן האפשרויות, ככול שיש יותר אפשרויות לעשות דברים, אנשים רוצים יותר.

הטכנולוגיה מאפשרת. יותר אפשרויות – יותר תשוקות – יותר חלומות להגשים.

אבל רוב העסקים הם לא טייקונים דורסניים. בישראל יש 510,000 עסקים רובם עסקים קטנים כמוני כמוך. יש רק 2000 חברות עם מעל 100 עובדים. זה אחוז מועט מאוד. ויש רק טייקונים בודדים. רוב העסקים הם קטנים.

או קיי, אני מקבל מלא מיילים של אנשים שעשו קורס שיווק באינטרנט. אני אישית לא מתחבר לזה. יש בזה משהו צורם. אני אוהב את מה שאני עושה וכך אני יוצר אנרגיה מסוימת שתמשוך את האנשים הנכונים. זו צמיחה טבעית. אבל מעט מאוד אנשים, אפילו בין אלה שאוהבים את מה שהם עושים, נותנים לזה לגדול בצורה טבעית. רוב האנשים רוצים להפוך לאימפריה.

בוא נדבר כרגע עלי, יש לי עסק שבו אני יועץ לעסקים איך להרוויח יותר. אני רוצה לגייס לעצמי לקוחות כדי לתמוך באישתי ובי שיהיה לנו את מה שאנו צריכים.

זו באמת שאלה קשה.

ועכשיו אני עושה את מה שאני עושה, כותב חומרים כל שבוע, הוצאתי ספר, ועושה ועושה ועושה ואין לי מספיק לקוחות למה שאני חושב שמתאים לי להרוויח.

רגע, מה אתה חושב שמתאים לך להרוויח? אני רוצה להבין את המשפט הזה.

אני צריך x הכנסה חודשית כדי להתקיים.

אתה בטוח?

כן, יש לי ביטוחים בית+מכוניות להחזיק, יש לי הוצאות, אוכל, טיולים ושאר הדברים שאני רוצה לעצמי. ובמיוחד שבעוד 10 שנים אני רוצה לצאת לפנסיה, ואני צריך לדאוג לעצמי שאהיה זקן.

זאת בדיוק המלכודת שהניחו לנו.

מלכודת? אלו דברים בסיסים שאני חושב שהם טבעיים וזה יוצר צורך להרוויח סכום מסוים כל חודש ואין לי מספיק לקוחות שיכניסו לי את הכסף, לכן אני צריך לעשות עוד פעילויות כדי שיכניסו לי עוד לקוחות, או להסביר לעוד בעלי עסקים שאני יכול לעזור להם תמורת תשלום. מה לא בסדר בזה?

אני מבין אותך, זאת מערכת האילוצים שלנו. אבל יש פה משהו בעייתי במהותו.

מה ההבדל בין מה שאני רוצה ובין העסק שלך, שהוא ללמד תלמידים?

אני אוהב את מה שאני עושה ונותן את המקסימום, אבל אני לא רץ אחרי אנשים. זה האינטרס של התלמיד לעשות מאמץ כדי לקבל את מה שיש לי לתת (בדיוק כמו שאני משקיע מאמצים כשאני רוצה לקבל משהו שבאמת חשוב לי). לפעמים יש פחות תלמידים ולפעמים יותר. אם באים 2 תלמידים לשיעור אני נותן את אותו המקסימום כמו ל10 תלמידים. אבל אם יש יותר מדי תלמידים, אני מרגיש שאני נהיה פחות אפקטיבי כמורה, כי המגע האישי הוא מאוד חשוב. אם אני עושה סדנא ופתאום נרשמים 40 איש אני לא יכול לתת ל-40 איש את מה שהם אמורים לקבל מבחינתי. הם ישלמו ועדיין יהיו מרוצים מהסדנא, אבל אני לא אהיה מרוצה. כי אני מרגיש שהתפזרתי מדי.

אז תעשה 2 סדנאות שבכל אחת 20 אנשים.

זה כאב ראש. אני מרגיש שדווקא ההיצמדות שלי למה שנכון לי, מאפשרת לי להתפתח בדרך הנכונה.

אז אתה שבע רצון מההכנסות המשפחתית ואין לך דחף לעוד?

לא יודע, פשוט ראיתי שכשאני נאמן לעצמי ונותן את המקסימום, מגיע אלי כל מה שאני צריך -סתם ככה מעצמו. למשל כשהחלטתי להוציא את הספר הראשון "רק הפחד מת". זה היה לפני 20 שנה בערך, והייתי צריך לשלם, משהו כמו 15,000 ש״ח שמבחינתי זה היה סכום אדיר. אני יודע שלאנשים אחרים זה לא נשמע הרבה כסף, אבל עבורי באותו הזמן זה היה סכום אדיר, כי חיינו מהיד אל הפה. ממש מינימום שבמינימום. ובשביל להוציא סכום כזה הייתי צריך לגרד את הדפנות. אבל רציתי להוציא את הספר. לא לוויתי כסף. אמרתי לעצמי שזה חשוב שהספר יצא והספר יצא. ואז זה היה כאילו השתחררה איזו חסימה. מאותו רגע הרגשתי שהכסף מגיע אלינו מכל מיני מקומות. בלי לחפש, הוא פשוט בא. אני לא אומר שאני צריך כך וכך כסף כדי לחיות. אם אין לי אני מצטמצם ומסתדר אם מה שיש. אבל אני לא דוחה את מה שבא. כי זה מה שהחיים מספקים.

אתה הרגשת צורך לעשות את זה ואמרת לעצמך אני אסתדר. וזה הסתדר.

לא רק שזה הסתדר, זה התניע איזשהו תהליך. וזה לא שמכרתי הרבה ספרים (אי אפשר להרוויח מספרים פה בארץ). מה שהגיע, הגיע ממקורות אחרים. גם עכשיו, יחסית לאנשים אחרים, אני עני. אבל מבחינתי אני מרגיש עשיר – אין דבר שאני רוצה שאני לא עושה - העניין הוא שאני לא רוצה הרבה.

אם היית מקבל מיליון ש״ח אולי היו מתעוררים רצונות נוספים.

נניח שהייתי מקבל מיליון ש״ח, מה הייתי עושה עם זה? אני חושב שהייתי משקיע אותו בדברים בעלי ערך. כי מיליון ש״ח נראה בעיני סכום אדיר. יש אנשים שיש להם עשרות מיליונים. מה הם עושים עם כל הכסף הזה?

הכסף משמש עבורם לשליטה.

למה שלא ישתמשו בו לתועלת.

כי זה אותו הדחף שהיה להם קודם, ואנשים לא משתנים. הדחף לצבור כסף לא מאפשר להם לשחרר אותו, כי זו אותה תכונת אופי, אותו רצון ותרבות לצבור עוד ועוד. ככה הם בנויים. אני נפגש עם אנשים שיש להם מאות מיליונים. היום בצהריים אני נפגש עם מישהו שלפי העיתונות יש לו מעל 200 מיליון ש״ח. מעל סכום מסוים או הכנסה מסוימת בחודש זה כבר לא משנה כמה יש לך. אתה לא יכול לבזבז את הסכום.

לדעתי, עולם שבו אנשים חיים בעוני מרוד ואחרים מרוויחים מיליארדים, זה עולם שמשהו רציני התפספס בו. משהו לא בסדר מבחינה בסיסית.

אבל זה ידוע שאין שיוויון.

זה לא עניין של שיוויון. אני אומר שצריך להשתמש בכסף, בסך הכול בשביל מה אנו נמצאים כאן? בשביל מה אנחנו חיים? בשביל שיהיה לי הרבה כסף בבנק? בסופו של דבר אני אמות וכל הכסף ילך. אבל הילדים שלי ימשיכו לחיות אחריי, ובאיזה עולם אני רוצה שהם יחיו? משהו במוח חייב להשתנות שאנשים יבינו. שהריצה הזו אחרי משהו שלא נגמר לא מביאה אותנו לשום מקום.

איך היית משכנע אותם, את ההמונים שרצים, שיעצרו את הריצה שלהם – מרוץ העכברים שאנשים נמצאים בו.

זה רק יקרה כשהאדם יסבול מספיק ויקלוט שמשהו פה לא בסדר. כי הוא לא אמור לחיות ככה. אז הוא יכול לחפש איזשהו פתרון. אבל כל זמן שהוא לא עוצר, אי אפשר לעצור.
אבל בוא נדבר רגע על משאבים. המשאב העיקרי שלי הוא להיות מחובר לעצמי ולהיות מחובר לסובבים אותי שאפשר גם לקרוא לזה אהבה. זה משאב שאם יש לי אותו, הוא יוצר איזה סוג של התנהלות טבעית שלא משאירה הרס מאחוריה. וצריך לגרום ליחידים בתוך האנושות להבין שזה המשאב הכי חשוב. החיבור שלי לעצמי.

מה זה חיבור לעצמי?

שוב פעם אנו חוזרים לעולם שמתכנת את הילדים להרגיש חסר ולמעשה מנתק אותם מעצמם. לדוגמא, הילדים יושבים מול מסך, מחשב או פלאפון, ומעבירים שעות על גבי שעות בעולם וירטואלי. והעושר האדיר של החיים עם האדמה והטבע נעלם. הילד חושב שהוא משחק אבל הוא בעצם נותן לתוכנה לחדור לו למוח. זה שעבוד, כי הוא כבר מנותק מהמהות שלו והוא לא יודע לחזור לשם. הוא שכח שאפשר לחיות אחרת.
אני מאוד אוהב מיתוסים, כי הם מעבירים אמת שקשה להעביר אותה בדרך אחרת. למשל המיתוס של האדם שמוכר את נשמתו לשטן.

אז איך אפשר 'למכור' את זה לאנשים - שיפסיקו את הריצה הזו?

אנחנו צריכים ללמוד לתת מעצמנו, זה מה שאנשים לא יודעים. בוא נחזור לאישה שנותנת את הילד שלה למעון. נולד תינוק ותוך 3 חודשים נותנים אותו למעון והאישה הולכת לעבוד. הכסף שהיא מרוויחה הוא פחות ממה שהיא משלמת למעון, זה משהו די נפוץ. עכשיו. במקום לתת מעצמה לתינוק, פשוט על ידי כך שהיא שם, היא מעדיפה ללכת לעבודה כדי לספק את הרצונות שלה. ואיך היא מפצה את הילד? היא מספקת לו  entertainment או קונה לו מתנות. היא לא נותנת מעצמה. זה מה שצריך - ללמד את האנשים לתת. אנחנו חברה של ״לקחנים״ לוקחים ולוקחים ואף אחד לא יודע לתת.

זאת נקודה חשובה.

כמה שאתן יותר כך אקבל יותר.
זה כמו לנשום. אם אני רק אקח אוויר בלי להוציא אותו, אני אחנק. אני צריך להוציא אוויר כדי שייכנס אוויר חדש. הנקודה היא ללמד אנשים שהם בעצם ירוויחו אם הם יתנו מעצמם. לא מכספם -  מעצמם. שיתנו את הזמן שלהם, האהבה שלהם.

אם פעם היינו חברה של ציידים לקטים היום אנו חברה של לקחנים עם זה אני מסכים.

ובגלל זה אנו נראים כפי שאנו נראים. אנחנו כל הזמן לוקחים, וזה צריך להגיע ממקום כלשהו. אנו סוחטים את האדמה ואת האנשים. אבל אנחנו לוקחים בעצם מעצמנו. כי ככל שאתה לוקח, חסר לך יותר. אנחנו חושבים שהעולם השלישי, או מה שנשאר ממנו, הם המסכנים ואנחנו בסדר. זה לא נכון. אנחנו מסכנים בדיוק כמוהם!

אבל זה לא שיווקי. כשאומרים לאנשים בוא ותיתן משהו מעצמך זו בעיה, כי כולם שואלים מה אני אקבל? קשה לאנשים לתת מעצמם.
היום אני עומד לפגוש זוג רופאים מעל גיל 70 שכל החיים נתנו מעצמם, הרוויחו יפה וצברו סכום מאוד גדול נניח מעל 10 מיליון ₪ - הם חיו בצניעות ועזרו לילדים שלהם ונשאר כסף. והם שאלו אותי מה לעשות עם הכסף? אלו אנשים שנתנו כל החיים שלהם וקיבלו תמורה.

מה אתה אומר להם לעשות עם הכסף?

בינתיים להשקיע, והכסף מרוויח. אבל אם לדוגמא הם הרוויחו 4% בשנה אז הם שואלים אם הם יכולים להרוויח 5%. זה לא משנה כמה הם מרוויחים, זה היצר להרוויח יותר.

העולם גדוש בבעיות, שימצאו משהו שבאמת חשוב להם. לא חסר דברים במצב הקטסטרופלי הזה של העולם.
הייתי שואל אותם: איזה עולם אתם רוצים להשאיר לנכדים שלכם? – זו הירושה האמיתית שלכם. הרי מוכרח להיות משהו שבאמת חשוב לכם, אקולוגיה, חינוך, זכויות אדם, רפואה שקורסת. תבררו מה בעל ערך בעיניכם ותשקיעו שם את ה4-5% שלכם. אבל לא רק את זה. גם את עצמכם. זה ייתן טעם ומשמעות לחיים שלכם.
תאמין לי שאם הם יעשו את זה הם יתמלאו באנרגיה חדשה. זה ימלא אותם.

זה "speech", נאום טוב כדי לגייס אנשים. לומר להם בואו תמצאו את מה שיכניס לכם אנרגיה ומשמעות וסיפוק פנימי שאינו קשור לכסף.

חשוב להבין שזה לא תלוי בכסף. הרבה יותר חשוב לפעול בגלל שאכפת לך ממשהו בלי לחשוב על תגמול.

אבל הבעיה היא שאנשים לא יודעים מה הם רוצים. לך ברור מה אתה אוהב, ללמד את הידע שלך באמצעות הטאי צ'י או הספרים.

לכל אחד יש משהו חשוב.

לרוב האנשים לא ברור מה חשוב להם והם נגררים אחרי כל מיני אופנות. לא ברור להם למה הם מחוברים ומה הם רוצים מעצמם. לדוגמא: מחר אני נפגש עם בעל עסק, אדם מאוד מוכשר ואני מבקש ממנו לבחור דבר אחד מכל הדברים שהוא יודע לעשות ולהתמקד בו. מה אתה הכי אוהב לעשות? הוא לא יודע! הוא לא יודע לזהות את הדבר הזה. אני מבין למה הוא לא יכול לבחור, כי אם הוא בוחר, הוא מוותר על הדברים האחרים וקשה מאוד לוותר. כי קיים הפחד שיהיה לו פחות פרנסה.

כמה פחות פרנסה יכול להיות לו?

הוא יועץ, הוא עושה גם מזה וגם מזה וגם מזה. אני מבקש ממנו לבחור את הדבר העיקרי ולהתמקד בו, והפחדים מונעים ממנו להחליט.

הוא צעיר או מבוגר?

קרוב ל50. אתה הגעת במסע חייך לנקודה שבה אתה יודע מה טוב לך. לאנשים קשה לבחור ולדעת מה הם אוהבים. איפה התשוקה שלהם. כי הכל שכבות שכבות. ומה יגידו עליי? מה תחשוב הסביבה, אשתי, המשפחה, החברים... כל הלחץ החברתי הזה.

הוא צריך להבין שיש כאן משהו מאוד כבד משקל. עניין של חיים ומוות: אני חי באמת, או שאני מת מהלך.

הוא יודע לחיות מת. הוא יודע לחיות עם הצרות שלו... תראה כמה זמן לוקח לך ללמד אנשים למצוא את המרכז שלהם. יש כאלה שלומדים שנים ועדיין מחפשים. מבחינתך זה טבעי, תעמוד, תשחרר את עצמך כי ככה נולדת. אבל קשה לאנשים למצוא את מה שהם אוהבים ולהתמקד בו. נולדת עם משהו וזה נקבר עמוק בפנים במשך שנים וקשה לחזור לזה. הם לא יודעים מה הם אוהבים ומובן שהם לא מתלהבים לצאת למסע הזה: לברר מי אני, למצוא את עצמי. לכן הם מוותרים או לא מתחילים בכלל. אני רואה את זה כל הזמן. מבחינתי אחת הסיבות שאנשים לא מצליחים היא שהם לא עושים את מה שהם אוהבים - מדחיקים את התשוקה שלהם. אתה אמרת באחד השיעורים שאנשים מפחדים לוותר, אז הם מתנגדים לך. אתה מלמד לשחרר את האגן, את הכתפיים – אבל הם מתנגדים לדבר טוב. וזה בדיוק ככה גם בתחומים אחרים, קשה לאנשים לשחרר, כי זה הביטחון שלהם.

אבל עמוק בפנים הם מרגישים שמשהו לא בסדר?

בטוח שהם מרגישים. אבל הם לא יודעים מה לא בסדר ואין להם את האנרגיה לברר. וחוץ מזה יש גם סוג של פחד, שהם יצטרכו להשתנות בעקבות הבירור וזה מפחיד.

נכון שזה מפחיד. אבל כשאתה שוקל מה עדיף לך, יותר מפחיד להישאר ככה.